עולמם של הטוגישי
מאת: ג'ון באוהיי
מאמר זה פורסם במקור בשפה האנגלית ב The East magazine
התרגום על ידי T. Censor מהטקסט כפי שמופיע ב
http://www.geocities.com/alchemyst/togishi.htm
התמונות והתרשימים לקט מעל גבי האינטרנט ובחזקת Public Domain
=====================================================================
כידוע לרוב האנשים בעלי העניין בהיסטוריה יפנית, הניהונטו (החרב היפנית) הונפה על
ידי המונונופו, טסואמונו, או על פי שמם השגור סמוראי. הניהונטו הוא בהחלט כלי
נשק, למעשה, זהוא הנשק החותך המעולה ביותר שיוצר אי פעם על ידי האדם. אולם הניהונטו
הוא הרבה יותר מכלי נשק עילי תהליך יצירתו הופך אותו ליצירת אומנות.
http://i207.photobucket.com/albums/bb34/tcblades/tieigishima/blade-1.jpg
הניהונטו הוא ללא כל ספק פאר היצירה בעולם הפלדה. דבר זה עשוי להישמע "משוחד"
אולם לאחר 10 שנות לימוד, שמתכון ביליתי שש כטוגישי (מלטש ומחדש חרבות יפניות), אני
משוכנע בכך. מאז קיומו, תמיד תוכנן הניהונטו להיות נשק, ויצירת אומנות. בהביטנו
בדוגמאות העומדות לרשותינו ניתן לראות בבירור כי היוצרים כיוונו ליצור חפץ בעל יופי
אדיר, חפץ אשר פונה לחוש האסטתי של האדם.
לניהונטו מבנה דינאמי ביותר- פלדת ג'יהדה (עור) רכה, ולהב קשה. הג'יהדה בעלת מרקם
ייחודי לה. מרקם זה נוצר על ידי קיפול ומתיחת הפלדה, דבר ההופך את התוצר הסופי
ללמינאט. ישנם מספר סוגי מרקמים שונים לעיתים יש מרקם עץ בעל עיניים.
ה "הא" Ha (החלק החותך של הלהב) מחוסם לכדי קו-חיסום מודגש וניראה לעין. קו החיסום
ניקרא "המון" Hamon . ההמון נוצר כתוצאה מכיסוי הלהב בחימר מיוחד. כתוצאה מהאופן בו
מונח החימר על הלהב, מתקרר איזור החותך מהר יותר מ"גב" הלהב. בזמן הקירור המהיר
עובר הלהב תהליך של קריסטליזציה ומניב מרטנסייט ופלייט החומרים מהם מורכב ההמון.
ההמון הוא חלק מן היופיה הכולל של החרב. הסיגנונות בילתי מוגבלים ולמעשה אין קשר
ממשי בין ההמון ליכולת החיתוך של החרב. הניהונטו שגילו מעל 1000 שנה המוצג באוסף
האימריאלי במקדש טודאיג'י בנרה מפגין סוגוהא Suguha , קוי חיסום ישרים, בעלי ברק
מדהים וג'יהדה בעלת אופי עמוק ורוגע. טכנית, קשה יותר להפיק סוגוהא מאשר קו חיסום
עקלקל.
http://i207.photobucket.com/albums/bb34/tcblades/tieigishima/sword_parts.jpg
תפקידו של הטוגישי הוא להשיב ללהב את אופיו הראשוני על ידי הדגשת המאפיינים של ה
ha והג'יהדה Jihada. על מנת לממש את מלוא הפוטנציאל של תפקידו, חייב הטוגישי להיות
בעל ידע טוב בכל הנוגע להיסטוריה יפנית, אומנות יפנית, ספרות יפנית קלאסית, וזאת על
מנת שיוכל לזהות את הסגנון הכללי, את האסקולה שיצרה את החרב, ואת גילה המשואר.
תנוחת העבודה של הטוגישי אינה נוחה, ולמעשה, עד שנה אל תוך הפעילות מסבה לטוגישי
כאב רב. כלי עבודתו של הטוגישי הם פשוטים למראה, אך קשים מאוד לשליטה. אחדים מכליו
החשובים ביותר הן אבני ליטוש, שהן יקרות מאוד בפני עצמן. אבנים טובות קשות מאוד
להשגה בכל מחיר שהוא. על הטוגישי להחזיק ברשותו מספר אבנים מכל סוג של אבן אבנים
מאותו סוג שהן רקות יותר או קשות יותר או מקנות מרקם עדין או גס. על הטוגישי להחליט
אילו אבנים מאיזה סוג ישמשו אותו עבור חרב ספציפית עליה הוא עובד. אם לא תבוצע
התאמה נכונה בין האבן לחרב לא יהיה הדבר אפקטיבי. כתוצאה מכך, רוב הטוגישי נמצאים
בחיפוש מתמיד אחר אבנים והם אוספים אותן עד שאין יותר מקום בבתיהם.
על הטוגישי ללטש את החרב באופן כזה שהאומנות התמונה בה תיחשף בהרמוניה עם רוח
התקופה והסיגנון בהם יוצרה החרב מלחתחילה. ישנם להבים בהם נידרש להחצין את הג'יהדה
ואילו באחרים נידרש לעמעם את הג'יהדה וכך גם ה "הא". על הצמד לזכות בתשומת לב אחידה
ולהראות טוב זה ביחס לזה.
כל להב דורש את סיגנון הליטוש המתאים לו אולם ניתן לסווג את מלאכת הליטוש לשני
סוגים עיקריים. שיטג'י Shitaji שהוא ליטוש ראשוני וגס, ושיאגה Shiage שהוא ליטוש
סופי ועדין. השיטג'י דורש בדרך כלל 10 עד 12 שעות ביום ולעיתים לוקח 6 ימים
להשלימו. הוא דורש אבנים רבות בדרגות חיספוס משתנות. אלה הם האבנים (ואף שמות
ה"שלבים") של השיטג'י:
1) Bisui אבן זו משמשת על מנת לוהיד חלודה כבדה במיוחד ולהחזיר את הלהב לצורתו
המקורית.
2) Kaisei משמשת לזיקוק הצורה והסרת הסימנים הגסים של האבן הקודמת. אבן זו לא
היתה בשימוש עד לא מזמן.
3) Chunagura אבן קשה יחסית בעלת חיספוס דק משמשת להסרת הסימנים של האבן
הקודמת.
4) Komanagura אבן זהא בהרכבה לאבן הקודמת אך "נקיה" יותר מכייון שהיא כרויה מתוך
אמצע העורק הגיאולוגי בניגוד לקודמת אשר אותה כורים בחלקו החיצוני של העורק. היא
משמשת לזיקוק המרקם של האבן הקודמת.
5) Hato - אבן זו קשה ביותר. היא משמשת לחשיפת ההמון. דרושה שליטה גבוהה בתהליך
וכוח מדוד על מנת למשוך את הלהב על האבן שני vמשטחים קשים ביותר ולעיתים לוקח
מספר שעות להשלים את החלק הזה.
6) Jito האבן הקשה ביותר. היא משמשת על מנת לחשוף את הג'יהדה. בשימש לא נכון אבן
זו תישרוט את הלהב ותהרוס בהינף יד אחד ימים שלמים של עבודה. שלב זה דורש רמה גבוהה
מאוד של שליטה בתבליך על מנת להצליח.
http://i207.photobucket.com/albums/bb34/tcblades/tieigishima/blade.jpg
השיגאה Shigae: הליטוש הסופי, דורש הברקה בעזרת מגוון אבנים קטנטנות ומוטות פלדה
שונים.
1) Tsuya הגיהדה מלוטשת בעזרת אבן Jizuya אשר אותה שברו לחתיחות קטנות. חשוב
לבחור כראוי את האבן המתאימה לתצורת הג'יהדה. לאחר מכן מלוטש ה "הא" באבן Hazuya
דקה במיוחד ובעלת צורה מרובעת.
2) Nugui - נוגואי או "משחה" מבליט את הג'יהדה באופן אחיד יותר ומסיע לחרב בעמידות
לחלודה. הניגוי הוא משחה המבוססתעל שמן חרבות, קנהדה Kanahada שהוא תוצר לואי של
תהליך החישול.
3) Hadori בשלב זה נעשה שימוש באבן Hazuya עלמנת ליצור מה שבמבט ראשון ניראה כמו
שרשרת הרים שלב זה הוא אופייני במיוחד בסיגנון הואמי Hoami וכ 80% מן החרבות
שמבוצעות כיום בסיגנון Hadori מפגינות את האלמנט הזה על גבי הלהב.
4) Shitamigaki בשלב זה נעשה שימוש במוט פלדה מלוטש הנקרא מיגקיבו Migakibo . מוט
זה משמש להברקת האיזור בין השינוגי Shinogi הוא הרכס העובר לאורך החותך, לבין ה
Mune "גב" הלהב לכדי ברק של מראה. זהוא הליטוש הראשוני והפחות הנעשה בעזרת המיגקיבו.
5) Uemigaki זהוא הליטוש העילי והסופי המבוצע בעזרת המיגקיבו.
6) Sugikiri הינו שלב ההדגשה של ה Yokote הקו בעל זוית ה 90 מעלות ל Shinogi בחוד
הלהב.
7) Narume בשלב זה מוקנה מרקם לבנבן או "חלבי" ל Boshi החלק הקודם ל Yokote.
התהליך המתואר לעיל לא בוצע תמיד על כל החרבות. בתקופת Muromachi (1338 1573)
ובמיוחד בזמן ה"מדינות הלוחמות" הידועה גם בשם Sengoku (1470-1570) לא לוטשו חרבות
על פי מלוא התהליך. לא היה זמן. החבטות וסריטות הקרב הוסרו והלהב הוחזר לצורתו
המקורית. חוץ מאשר חרבותיהם של הדיימיו Deimyo הגדולים או אותן חרבות שיועדו
ספציפית להיות חפצי אומנות, עברו רוב החרבות תהליך הניקרא Shiratogi או "ליטוש
לבן". Kדעתי הם פשוט הפסיקו את התהליך בשלב קומנגורה Komanagura . כאשר הגיע השלום
בתקופת Edo (1603-1867) יותר חרבות החלו לקבל ליטוש אומנותי היות שהיה זמן וכסף
לדבר.
http://i207.photobucket.com/albums/bb34/tcblades/tieigishima/blade2.jpg
הרמה הגבוהה של הטכנולוגיה כפי שאנו מכירים אותה כיום החלה למעשה בתקופת ה Meiji
(1868-1912) . בתקופה זו הועבר חוק על פיו אסור לאדם לחגור חרב אולם מותר לו
להחזיק ברשותו חרב כחפץ אומנות. שינוי דרסטי יחסית לתקופת Edo בה האדם הפשוט לא
הורשה להחזיק חרב כלל. שינוי זה הורגש היטב בכל הנוגע לטכנולוגיה וטכניקת הליטוש
כפי שאנו מכירים אותה כיום.
סיבה נוספת, ואף חשובה יותר להתפתחות הטכנולוגיה ב Meiji היו המצאת הנורה החשמלית
אשר איפשרה לטוגישי לעבוד משך כל שעות היממה וליראות יותר בבירור את הפרטים על
הג'יהדה וה "הא". בעיקר הוביל הדבר להיתפתחותו של סיגנון ה Hadori היות שההמון הרבה
יותר מורגש תחת אור חשמלי מאשר אור של נר.
ליטוש חרבות יפניות הינה מלאכה תובענית הן מבחינה פיזית והן מבחינה מנטאלית לטוגישי
אין זמן עודף כמעט לדבר פרט למלאכתו. דרושות שנים של מאמציו הגדולים והטובים ביותר
על מנת להגיע לרמה המאפשרת ליטוש עדין וחסר פגמים דבר שלא ניתן לזייפו כלל.
טעויות או פגמים ברורים לטוגישי ולטוגישי אחרים הרואים את עבודתו אולם הסיפוק
הנובע מהידיעה כי עצם ביצוע המלאכה מהווה שימור חי של מסורת ארוכת ימים עולה על
המודעות לפגמים אלה.
אספני ניהונטו וקבוצות לימוד גדלים במיספרם כל הזמן. הניהונטו תופס אט אט מקום בין
חפצי האומנות בעלום. לרוע המזל, הרבה ניהונטו במיוחד אלה המוחזקות באוספים מחוץ
ליפן, אינן זוכות לטיפול המתאים ומצבן הולך ומתדרדר בעיקביות. כותב מאמר זה מקווה
כי אספנים ברחבי העולם יסכילו ללמוד ולהעמיק בנושא תחזוקת הניהונטו על מנת לשמר את
ערך האוספים ולאפשר לדורות הבאים להינות מהם.