בעוד שבעשור הראשון לקיומה, בשנות השמונים, תיכננה חברת לדרמן גאדג'טים יחודיים כגון מיני-מולטיטול עם עזרי דיג, עזרי משרד, עזרי פיקניק וכדומה (ראה תמונות של דגמים שתוכננו בשנות השמונים ונמכרו בשנות התשעים), הרי שבמשך שנות התשעים הם התמקדו בקונספט שניסה להיות רציני יותר, ובינואר 1995, לקראת חג המתנות של ראש השנה הוכרז על תחילת ההפצה של הדגם שנקרא Super-Tool
אגב, תאריך הכרזה זה, בחודש ינואר כל שנה, הפך בחברה למסורת, ובו הוכרזה בכל שנה, תחילת ההפצה של דגמים חדשים.
הסופרטול, היה כלי גדול יותר מאותם גאדג'טים שנמכרו עד אז, הוא תוכנן לעמוד בעומסים מכאניים גדולים יותר, והילת הפרסום סביבו היתה כאילו היה מדובר בסט של כלי עבודה מקצועיים, שהיית שמח לקחת איתך לעבודת תחזוקה של אסטרונאוטים על תחנת החלל, או לכל הפחות כדי לפרק ולהרכיב את רכב הראלי שלך, באמצע המדבר.
הכלי הזה כלל ראש של פלאייר-שפיץ בגודל נורמלי (שניים וחצי אינץ'), להבים ננעלים באורך שלושה אינץ' עם חידוש, משור עץ, כאשר כל הכלים ננעלים, והגודל הכולל של הכלי כאשר הוא פתוח הזכיר גודל נורמאלי של פלאייר, משהו בסביבות שבעה אינץ', כ 17 וחצי ס"מ.
דא-עקא (למרבה הצער), ועל כך יעיד כל בעל כלי מדגם זה, את נעילת כל כלי אפשר לשחרר רק בפתיחת כלי אחר, ואם איתרע מזלך ונעלת את כולם, אתה בבעיה, כי לשחרר את הכלים ממצב זה, אפשר רק במאמץ (ובזהירות, כדי לא לשבור ציר או לשונית), בעזרת מברג שטוח חיצוני.
מדובר בקונספט-תיכנוני של מכשיר מתקפל בעל מעטפת מתכתית סגורה כאשר הוא מקופל, כדי להגן על הכלים הפנימיים מלכלוך, אבק ופגיעה מכאנית. במצב הסגור של הכלי, הוא נמצא כלוא במעין קליפה חיצונית סגורה העוטפת את הכלים הפנימיים.
קונספט זה מאפיין את כל הכלים של לדרמן, שנמכרו עד סוף שנות התשעים.
ב 1999 עמדו לשנות זאת בפעם הראשונה, אם-כי החברה המשיכה לתכנן ולייצר מספר דגמים בעלי מעטפת סגורה עד היום: מדובר בדגמים Super-Tool 200, Pulse (2001), Core (2005 ואפילו בדגם החדש שנקרא Super-Tool 300 עליו הוכרז רק לפני כמה חודשים:
עבור ה Super-Tool, תוכננה מאוחר יותר תוספת, ערכה חיצונית של ראש מתכוונן, לביטים מתחלפים בסטנדרד בינלאומי של הקסגון 6 מ"מ. התוספת נמכרה בנפרד, עם נרתיק ייעודי ואיפשרה שימוש בכלי, עם אינספור ראשי ביטים מגדלים וצורות שונים ומשונים וממקורות של יצרני צד-שלישי, לכל צורך שיבוא.
השילוב של שני הכלים, הסופר-טול וה Tool Adapter כפי שנקראה הערכה החיצונית, היה נסיון של לדרמן להפוך את שניהם יחד, למערכת שתספק טכנאים ואנשי אחזקה, נסיון שהוכח משך השנים כמשאלת-לב אופטימית.
בשלוש השנים הבאות, שקדו המתכננים של לדרמן על פיתוח תפיסה חדשה לגמרי של מולטי-טול, כזאת שבה מוותרים על רעיון המעטפת החיצונית במצב סגור, ובמקומה, ניתן יהיה לשלוף ארבעה להבים ננעלים כאשר הכלי מקופל, ועוד שבעה נוספים כאשר הכלי פתוח.
אגב, בדגם ה Wave מהדור הראשון (בתמונה מעל), הכלים הפנימיים (מספריים, פותחן, מברג וכו') אינם ניתנים לנעילה.
בדור השני של ה Wave, שנוצר בשנות האלפיים, בנוסף לשינויים אחרים, גם הכלים הפנימיים ננעלים.
תפיסת תיכנון זו הוכיחה את עצמה כפופולארית משך השנים, והובילה למספר גדול יחסית של דגמים נפרדים, שכולם וריאציות שונות אך דומות, לתפיסה הזו (בתמונה מתחת, מימין: Surge, באמצע: Charge TTI, משמאל: Wave מהדור השני)
בינואר 1998, הוכרז על תחילת ההפצה של הכלי מהתפיסה החדשה והוא נקרא בשם Wave, כלי שמאוחר יותר, בדור ההתפתחות השני שלו, בשנת 2004, עתיד להפוך גם למולטיטול הפופולארי ביותר של לדרמן, וגם למולטיטול הנמכר ביותר בעולם.
בתמונה: טים לדרמן מציג את דגם ה Wave מהדור הראשון
אלא שבאמתחתם של מתכנני לדרמן, הסתתר עיצוב מהפכני אפילו יותר מזה, בדמותו של הכלי שנקרא בשם Crunch, עליו הוכרז בינואר 1999.
הקראנץ' הוא למעשה הג'אפקה הקטנה בעולם, פלאייר-פטנט מתקפל, בתוספת מספר כלים ננעלים וראש לביטים מתחלפים בגודל הקסגון סטנדרטי, של 6 מ"מ.
הכלי נכשל בכל מבחני המכירה שלו, והוא ידוע כיום בתור הפלופ הרציני ביותר של לדרמן, בגלל היעדר קהל-יעד של מעוניינים, אל מול משאבי הפיתוח והייצור האדירים שהושקעו בו. למרות זאת, הוא נחשב עד היום, לפיתוח המהפכני ביותר של לדרמן, והוא נחשב לכלי מבוקש אצל אספנים, כי למרות שהוא בקושי נמכר, לא נסגר קו הייצור שלו, למרות שהוא הוא נדיר יחסית להשגה, בגלל המספר הקטן של עותקים בו הוא מיוצר, ורק על פי הזמנה.
